ברכות ומילות הערכה לעמית ולממשיך דרך

ספר זה הוא גולת כותרת של התפתחות מקצועית עקבית, נינוחה ובוטחת. הוא ללא ספק אחד מביטויי ההגשמה העצמית של איש מקצוע שדרכו מתאפיינת בלימוד, בהרחבת דעת ובהתנסות מגוונת. 

זהו פרסום ראשון מסוגו בנושא היציבה. חדשנותו במתן במה לנושא הנדחק אל שולי המודעות הציבורית ובמידה מסוימת מקופח על ידי האורתופדיה, הפיזיותרפיה והחינוך הגופני - תחומים האמורים לטפל בו.

האורתופדיה אמנם מכירה בו, אך להוציא מקרים המחייבים טיפול במחוך או בכירורגיה, היא מתייחסת אליו בריחוק מה. התייחסות זאת נעוצה בתפיסה המייחסת חלק ניכר מבעיות היציבה להיבט התנהגותי או אסתטי, ממד שהאורתופדיה איננה מחויבת לו מאחר שאין בו סכנה לחיים או לתפקוד. הפיזיותרפיה רוחשת לו כבוד, אך בשגרת יומה טרודה במגוון רחב של בעיות שלד שריר, שאינן מותירות  מרחב גדול דיו ליציבה. מן העבר השני, החינוך הגופני לצורותיו מכיר, מוקיר ואוהב לעסוק בנושא, אך לעתים קרובות מדי נוגע בו ללא בסיס תאורטי שהכרחי לבניית מערך טיפולי אחראי ומבוקר.

ספר זה שוזר חוט מקשר בין שלושת התחומים הללו. הוא כתוב בנימה הרוחשת כבוד לכלל העוסקים בתחום ומסמן גישה שעל פיה שלושתם יכולים לחבור ובד בבד לתרום פן ייחודי למחקר ולמערך הטיפולי השלם. בכל אחד מהנושאים הנדונים בספר יש הקפדה על שפה מקצועית עניינית וייחודית. כל קורא, יהיה מוצאו המקצועי אשר יהיה, עשוי למצוא בספר פרקים המדברים אליו ישירות, ואחרים המאפשרים השלמה והרחבה של ידע החסר לו.

למרות שמומחיותו של הכותב בממד התנועתי טיפולי של היציבה, הוא מציג בצורה שיטתית מאורגנת ודידקטית: 

1. מושגי יסוד מתוך הקינזיולוגיה והביומכניקה של היציבה.

2. ממדים אורתופדיים המוצגים בענייניות ובאיפוק.

3. עקרונות אבחון וטיפול הנגזרים מהבסיס העיוני.

עקרונות אלו, בעלי בסיס תאורטי משותף, עשויים להתגבש לגישות עבודה שונות ומגוונות בהתאם לנטייתו האישית של המטפל ועל בסיס שיקול הדעת הרלוונטי לכל מקרה לגופו. אין בספר בלבול או טשטוש גבולות בין עקרונות קינזיולוגיים ופיזיולוגיים מוכרים לבין גישות טיפול נפוצות, והמחבר אינו מנכס לעצמו את העקרונות המוצגים כאילו היו יצירתו האישית. לכל אורכו נשאר הספר נאמן למטרה של הגברת המודעות לנושא היציבה, דרך הרחבת הידע הנקשר אליו וזאת מבלי להציג את היציבה כחזות הכל ומבלי להתהדר בשיטות הטיפול המוצעות בו כאולטימטיביות.

שלא מעמדת ביקורת, אין בספר דיון בסוגיות מיוחדות או שנויות במחלוקת ואין בו הרחבה של היבטים אורתופדיים, כי מלכתחילה לא הייתה זו כוונת המחבר. עם זאת הוא נותן פתח להצגת סימני שאלה, מותיר מקום לרענון המחשבה ודרכי היישום ומזמין את הקורא המקצועי להשלים להוסיף להחסיר ולחבר.

אהדתי לאני מאמין של גיל, כפי שהוא מוצג בציטטה מתוך דבריו של ארווין יאלום: “הפיתוי העז למצוא ודאות על ידי אימוץ אסכולה אידיאלית מסוימת או שיטת טיפול קשוחה - הוא בוגדני”.

יישר כוח

ד”ר ורדיתה גור

ראש המגמה לטיפוח היציבה ומנהלת המרכז לטיפול ביציבה

המכללה ע”ש זינמן במכון וינגייט