על רקע העובדה שיש מגוון סיבות להווצרות מגבלות מוטוריות או ליקויים ביציבה, פותחה בקליניקה גישה אינטגרטיבית ייחודית (הנלמדת כיום גם במסגרת קורס שנתי למטפלים, וגם במסלולי הכשרה בארץ ובארה"ב).  

 

כל טיפול בקליניקה נשען על הליך אבחוני מקיף ומעמיק אשר מלבד איתור הבעיה עצמה, מכוון לאיתור מקור הקושי של האדם.  באופן זה בניית התהליך הטיפולי מותאמת למקור הקושי הספציפי, היות שמקור הליקוי יכול להיות מבני (שינויים במערכת השלד), תפקודי (חוסר איזון במערכת השרירים), מוטורי (קשיים בתהליכי בקרה על רקע נוירולוגי) ובמרבית המקרים מקור מולטיפקטוריאלי המשלב מגוון גורמים.

 

מהי הגישה האינטגרטיבית הנהוגה בקליניקה?

 

חלק ניכר מבעיות התנועה והיציבה באוכלוסייה נובע גם מבעיות הקשורות לבקרה המוטורית.

הגישה האינטגרטיבית  נשענת על ההנחה שהשליטה המוטורית הכוללת יסודות כגון יציבות, תזמון, יכולת קינסתטית,  קואורדינציה, הפרדת תנועה ועוד - מהווה בסיס גם לדפוסי יציבה נורמטיביים. 

טיפול אפקטיבי בבעיות יציבה הוא הרחק מעבר לתרגילים המפעילים שריר זה או אחר. צוות הקליניקה שעבר הכשרה אקדמית וקלינית מעמיקה, משלב בטיפולים גישה

נוירו-התפתחותית אשר  יישום עקרונותיה מסייע לבצע תיקון אפקטיבי של תנועה וליצור אצל המתרגל שינוי משמעותי ועקבי בתבניות תנועה לקויות המושרשות במערכת העצבים שלו.

 

שלבי הטיפול בקליניקה

• אבחון יציבתי - ו/או מוטורי בהתאם לאופי הבעיה. 

• עיבוד נתונים, ניתוח ממצאי האבחון, הגדרת מטרות, ורישום דו"ח אבחון מפורט

• תחילת טיפול (מתכונת הפעילות נקבעת בהתאם למהות הבעיה)

לאורך כל התהליך מתקיים מעקב צמוד ומתמשך אחר התקדמות הטיפול, הכולל בדיקות תקופתיות ובמידת הצורך צילומי ווידאו

 

מה כוללת פגישת האבחון?

האבחון וההערכה הם אבני דרך ראשונות של כל תכנית טיפול. גישת הקליניקה מדגישה התייחסות אינטגרטיבית לכלל המרכיבים והמאפיינים באישיותו וביכולותיו של המטופל הן בתחום הגופני הן בתחום הקוגנטיבי והרגשי. מודל זה פותח כדי לאפשר מבט אינטגרטיבי, ועם זאת ממוקד ומדוייק המאפשר לבנות בעקבותיו תכנית טיפול מותאמת ואפקטיבית.

 

• שיחה וקבלת מידע ראשוני

• אבחון היציבה (מדידות אנטרופומטריות, מבדקי שרירים, הערכה תפקודית)

• הערכת בדיקות קודמות שנעשו, ועיון בחוות דעת רפואיות, צילומי רנטגן, ומידע נוסף

 

הערכת תפקודים מוטוריים כבסיס להכנת תכנית תרגול מותאמת 

קיים קשר הדוק בין דפוסי היציבה לבין התפקוד והבקרה המוטורית של האדם. מגבלות אופייניות לאדם בעל ליקוי יציבתי כגון חולשת שרירים, טונוס שרירי מוגבר, טווחי תנועה מוגבלים או אסימטריה תפקודית כתוצאה ממנח לקוי במפרק זה או אחר - לכל אלה השפעה גם על תפקודים כמו שיווי משקל, קואורדינציה, דיוק תנועתי, יכולת קינסתטית, ויסות כוח וכדו'. מנגד, יתכן גם קשר הפוך שבו קשיים בתפקוד המוטורי לא יאפשרו שמירה על דפוסי יציבה מאוזנים. לעיתים יתכן גם רקע נוירולוגי (מסלולים סנסוריים או מוטוריים המשפיעים על תהליכי עיבוד המידע והבקרה המוטורית), וכל זאת נבדק בהליך האבחון.

 

מה כולל הטיפול הפרטני בקליניקה?

הגישה האינטגרטיבית לטיפול בבעיות יציבה מבוססת על שני רכיבים חשובים:

 

1. בניית תשתית תנועתית מותאמת
(טווחי תנועה, כוח)

הנחת היסוד כאן היא שמנח יציבתי מאוזן של כל הגוף תלוי באיזון התפקודי הספציפי בכל אחד מחלקיו. חולשה תפקודית בשרירים מסויימים, או לחילופין מגבלה תפקודית בגמישותם של שרירים אחרים – יגרמו להפרה מקומית באיזון המפרק הקשור אליהם – ובאופן עקיף לתגובות שרשרת שליליות גם במפרקים "שכנים".  לפיכך הרכיב הזה בטיפול מבוסס בעיקרו על תרגילים ספציפיים שונים בהיבט של הגמשה וחיזוק שרירים – וזוהי תשתית חיונית לשיפור בתבניות היציבה.

 

2. בניית תשתית מוטורית (בקרה מוטורית)    

לעיתים נוטים לשכוח כי ה"קופסה הקטנה" הנמצאת בין האוזניים – היא השולטת בכל.  חלק ניכר מבעיות היציבה באוכלוסייה אינו נובע משריר כזה או אחר, אלא מבעיות הקשורות לבקרה מוטורית, קשיי קואורדינציה, קשיים בתחושת התנועה, וויסות הכוח, ומגוון פרמטרים נוספים הקשורים לאיכות ודיוק הפקודות הניתנות מהמוח אל אברי הגוף השונים.

 

דוגמא נפוצה לכך היא קשיים בשמירה על יציבות ואיזון באזור האגן. אצל אנשים רבים כל הרמת יד, לבישת חולצה, או קשירת שרוך הנעל – יוצרת לחץ גבי על רקע של שליטה לקוייה במגוון שרירים שאמורים לייצב את האגן ועמוד השדרה, כך שנוצר תפקוד לקוי בכל השרשרת התנועתית הקשורה למשימה שאמורה להיות פשוטה לכאורה.  הדבר דומה לרכב אשר כל המערכות בו פועלות היטב, אך הנהג אינו מיומן בהפעלתן.

 

בניית תשתית מוטורית אינה מכוונת לטיפול במערכות ספציפיות של "הרכב האנושי" - אלא מכוונת לשיפור "מיומנות הנהג". בתחום זה יש צורך "למחוק מהמוח" תוכניות מוטוריות ישנות (דפוסי תנועה לקויים), ולבנות זיכרון סינפטי חדש, המבוסס על דפוסי תנועה חדשים.

 

זהו החלק הקשה המורכב, והמאתגר ביותר בטיפול ביציבה. במקרים רבים מאמנים ומדריכי תנועה המתמקדים רק ברכיבים הקשורים לתשתית התנועתית (טיפול במערכות הרכב תוך התעלמות מאיכות הנהג) אינם מבינים מדוע למרות שכבר אין מגבלה פיזית מקומית במפרק זה או אחר – עדין התמונה היציבתית הכוללת לא משתנה. (לדוגמא – שרירי הגב כבר 'חזקים'... והמנח היציבתי עדין כפוף). שרירי הבטן כבר חזקים, אך חוליות הגב התחתונות עדין בהקשתה מוגברת. במרבית המקרים טיפול המבוסס על 'תרגילי חיזוק או הגמשה' בלבד – יניב תוצאות דלות לאורך זמן.

 

התנסויות תנועתיות מגוונות, מדגישות עבודה על שינוי הרגלי תנועה והעלאת המודעות הגופנית. ללא התייחסות להיבטים אלו, האדם לא ישנה את תבניות התנועה המושרשות במערכת העצבים שלו, ויחזור על דפוסי התנועה הלקויים. בתחום זה קיימת חשיבות רבה למיומנות המטפל בבניית 'תהליך תיקון' הדרגתי אשר לא יתסכל את האדם אלא יגרום לו לתחושת ביטחון תוך מתן הזדמנויות רבות להצלחה.